Tzipi Livni - ציפי לבני העמוד הרשמי: נאום יו"ר האופוזיציה בעצרת הזכרון ליצחק רבין: "הבחירה היא בין ייאוש לתקווה - אני בחרתי בתקווה"
נאום יו"ר האופוזיציה בעצרת הזכרון ליצחק רבין: "הבחירה היא בין ייאוש לתקווה - אני בחרתי בתקווה"
יו"ר האופוזיציה ויו"ר תנועת "קדימה", ציפי לבני, נשאה דברים הערב בעצרת לציון 14 שנים להירצחו של רה"מ ושר הביטחון לשעבר יצחק רבין ז"ל. לבני הדגישה כי ניתן להחזיר את ישראל לעצמה ולערכיה - על ידי קבלת הכרעות לא פשוטות. לבני ציינה את המכנה המשותף הקיים בחברה הישראלית בשורה של נושאים ובהם: המלחמה בטרור, חובת לימודי ליבה, המלחמה בפשיעה ובאלימות וציינה כי אין בנושאים אלו ימין, שמאל או מרכז.
"בשנת 1995 נחלקה הארץ ל-2 מחנות – מחנות סוערים, גועשים וים של איבה בינהם.
ב-4 לנובמבר 95 בשעות הערב התכנסו בכיכר כל אלה שהאמינו כי השלום אפשרי ויצאו לתמוך ולחזק את מי שפעל למענו -למעננו - ר' ממשלת ישראל – יצחק רבין, המנהיג שראה מול עיניו את טובת עמו, טובתנו, פעל לפי אמונתו ושילם על כך בחייו כאן בכיכר.
ב-4 לנובמבר 95 בלילה – בחצות, כשנדם קול היריות באו לכיכר גם הילדים, והצטרפו להורים, שזעקו זעקה גדולה ומרה את שברו של החלום. והשאר ספונים בבתיהם התכנסו בתוך עצמם.
במלאת שנה לרצח – באתם לכיכר הלומי צער וכעס. ושנה לאחר מכן – במחאה בעצב. ושנה אחר כך – בזיכרון.
עשר שנים לאחר היום הנורא ההוא, באתי גם אני לכיכר ואמרתי שלא תמכתי ברבין אבל הוא היה ראש הממשלה שלי, וזעקתי שכולנו אוהבי ארץ ישראל אנחנו ורודפי שלום.
אזרחי ישראל הוכיחו שהם יוצאים לכיכר כשהשלום בהישג יד. אזרחי ישראל הוכיחו כי הם יוצאים לכיכר מתוך כעס ומחאה עצב וזיכרון. ועכשיו בכיכר הזאת אזרחי ישראל כולם, אלה שהיו אז בכיכר ואלה שלא , דורשים להחזיר את ישראל לעצמה.
להחזיר את ישראל לאותה מדינה שגאווה להיות אזרח בה. להחזיר את ישראל למה שחלמו הורינו עבורנו,סבינו עבורם ואנחנו עבור ילדינו, עבורכם. וזה אפשרי ובלבד שתיפול ההכרעה – מצג השקט מטעה ומתעתע. אנחנו יושבים על הר געש. אבל לעומת הר געש, תופעת טבע בלתי נשלטת ,לנו יש שליטה על גורלנו ובידינו לקבוע מה יקרה כאן עם מדינת ישראל איתנו ועם ילדינו.
זה אפשרי בתנאי שנבין כי עלינו לבחור בחירה קשה בין מדינה יהודית בטוחה בארץ ישראל לבין ארץ ישראל כולה ומדינה שאינה יהודית. כל ישראלי, כל ציוני, כל אוהבי הארץ הזאת, כל מי שעתידה של ישראל כמדינה יהודית חשוב בעיניו - צריך להבין כי ההכרעה אינה קלה אבל זאת הדרך היחידה בה ישראל תהיה יהודית, דמוקרטית וחזקה.
וזה תלוי בנו וכשתיפול ההחלטה ישראל תוכל להיות אחרת.
ישראל תמשיך ותהיה מדינת הלאום היהודי, חלק מהעולם החופשי, מדינה חזקה במזרח התיכון שנלחמת בעת הצורך במי שלא מקבל את קיומה – וזה עניין גם של הימין וגם של השמאל, וזה יקרה אך ורק אם נקבל מדינת לאום נוספת בצידינו.
ישראל יכולה להיות אחרת אם נחליט שיהדות היא עניין לאומי של היסטוריה משותפת של עם ותרבות של קהילות ומסורת של דת – ולא רק מונופול של מפלגות חרדיות – וזה עניין גם של הימין וגם של השמאל.
ישראל יכולה להיות אחרת- מדינה שיש בה שיווין הזדמנויות אמיתי ושיווין בנטל בשרות צבאי בשרות לאומי או אזרחי וזה חשוב גם לימין וגם לשמאל.
ישראל יכולה להיות אחרת- מדינה שאזרחיה חיים בבטחה ולא מאוימים בביתם או על שפת הים, מדינה שנלחמת באלימות ובפשיעה כפי שהיא נלחמת בטרור.
ישראל יכולה להיות אחרת אם יונהגו בה לימודי ליבה של אזרחות, מתמטיקה, אנגלית בכל בתי הספר, על בסיס חזון משותף ומתן כלים לעתיד לתלמידי ישראל כולם - מרכז ופריפריה, דתיים חילונים, יהודים וערבים, שמאל וימין.
ישראל יכולה להמשיך ולהיות מדינת הלאום היהודי אם נבין שהרצון העז והמובן להחזיק בכל חלקי הארץ הזאת, אדמת אבותינו כולה, עלול להביא לאבדן זהותה היהודית של המדינה וזה מאיים גם על הימין וגם על השמאל.
אבל כדי שזה יקרה צריך להכריע וכדי שמישהו יכריע אזרחי ישראל צריכים שוב לצאת לכיכר וכולנו כאן הערב. חלקיכם הייתם כאן לפני 14 שנה. נמצאים כאן היום גם כאלה שעמדו אז בצד השני .
כולנו כאן גם כדי לזכור מנהיג אמיץ אבל לא רק כי רבין היה ראש ממשלה של כולנו אלא כי מדובר בעתיד של כולנו של עם ישראל כולו ימין שמאל ומרכז.
ודווקא בעת הזאת נדמה שיש המתייאשים, כשיש מי שאומר ש"אין עם מי לדבר" אז למה לטרוח והמציאות אכן מורכבת, אבל צריך לבחור האם המציאות והקשיים וההתנהלות הבעייתית של הצד השני יהוו התירוץ למחדל, הסיבה להרמת ידיים של עם ,או שנפעל לשנות את העתיד ובכוחנו לעשות זאת למרות קשיי מציאות .
זאת הבחירה בין הייאוש לתקווה ויש מי שהייאוש הזה נוח לו. ייאוש שאין בו עשייה או יוזמה. אני בחרתי בתקווה.
אני זוכרת גם את התחושה של אז, בצד התקווה לשלום, גם את החשש מהמחיר הקשה של ההסדר. אנחנו מוכרחים להבין היום את שהבין רבין אז, שבצד השני של מאזני העתיד שלנו - בצד מחיר ההסדר - יש מחיר כבד יותר. מחיר האי עשייה כבד יותר ממחיר היוזמה. לא תמיד רואים את מחיר אי העשייה מיד ,לעיתים הוא נמצא מתחת לפני השטח אבל תפקידינו לזהות אותו להתריע גם אם קולנו מפריע את הנוחות של אי הידיעה ושל עצימת העיניים . על ישראל ליזום ולא רק להתגונן ולהיסגר .
ורק ההבנה העמוקה הזאת שהזמן שעובר בלי הכרעה במעשים ולא רק במילים רע לישראל, רק ההבנה הזאת תייצר את היזומה את ההחלטה את הפעולות את השינוי ואת העתיד. וכל זה אפשרי- וכדי שזה יקרה אזרחי ישראל נמצאים היום בכיכר.
לפני 14 שנה הכיכר מלאה בהמונים שבאו כדי לחזק מנהיג שקיבל החלטה ושביקשו לתת לו את הכוח להמשיך . בכיכר הזאת יש הערב הרבה אמונה, הרבה תקווה והרבה כוח.
כאן נמצא מי שלא הרים ידיים, מי שלא נכנע. אני לא ויתרתי, אל תוותרו גם אתם - אנחנו לא נוותר. לא נוותר על החלום לא נוותר על התקווה לא נוותר על העתיד. העתיד של ישראל, העתיד של כולנו. לא מוותרים".
"בשנת 1995 נחלקה הארץ ל-2 מחנות – מחנות סוערים, גועשים וים של איבה בינהם.
ב-4 לנובמבר 95 בשעות הערב התכנסו בכיכר כל אלה שהאמינו כי השלום אפשרי ויצאו לתמוך ולחזק את מי שפעל למענו -למעננו - ר' ממשלת ישראל – יצחק רבין, המנהיג שראה מול עיניו את טובת עמו, טובתנו, פעל לפי אמונתו ושילם על כך בחייו כאן בכיכר.
ב-4 לנובמבר 95 בלילה – בחצות, כשנדם קול היריות באו לכיכר גם הילדים, והצטרפו להורים, שזעקו זעקה גדולה ומרה את שברו של החלום. והשאר ספונים בבתיהם התכנסו בתוך עצמם.
במלאת שנה לרצח – באתם לכיכר הלומי צער וכעס. ושנה לאחר מכן – במחאה בעצב. ושנה אחר כך – בזיכרון.
עשר שנים לאחר היום הנורא ההוא, באתי גם אני לכיכר ואמרתי שלא תמכתי ברבין אבל הוא היה ראש הממשלה שלי, וזעקתי שכולנו אוהבי ארץ ישראל אנחנו ורודפי שלום.
אזרחי ישראל הוכיחו שהם יוצאים לכיכר כשהשלום בהישג יד. אזרחי ישראל הוכיחו כי הם יוצאים לכיכר מתוך כעס ומחאה עצב וזיכרון. ועכשיו בכיכר הזאת אזרחי ישראל כולם, אלה שהיו אז בכיכר ואלה שלא , דורשים להחזיר את ישראל לעצמה.
להחזיר את ישראל לאותה מדינה שגאווה להיות אזרח בה. להחזיר את ישראל למה שחלמו הורינו עבורנו,סבינו עבורם ואנחנו עבור ילדינו, עבורכם. וזה אפשרי ובלבד שתיפול ההכרעה – מצג השקט מטעה ומתעתע. אנחנו יושבים על הר געש. אבל לעומת הר געש, תופעת טבע בלתי נשלטת ,לנו יש שליטה על גורלנו ובידינו לקבוע מה יקרה כאן עם מדינת ישראל איתנו ועם ילדינו.
זה אפשרי בתנאי שנבין כי עלינו לבחור בחירה קשה בין מדינה יהודית בטוחה בארץ ישראל לבין ארץ ישראל כולה ומדינה שאינה יהודית. כל ישראלי, כל ציוני, כל אוהבי הארץ הזאת, כל מי שעתידה של ישראל כמדינה יהודית חשוב בעיניו - צריך להבין כי ההכרעה אינה קלה אבל זאת הדרך היחידה בה ישראל תהיה יהודית, דמוקרטית וחזקה.
וזה תלוי בנו וכשתיפול ההחלטה ישראל תוכל להיות אחרת.
ישראל תמשיך ותהיה מדינת הלאום היהודי, חלק מהעולם החופשי, מדינה חזקה במזרח התיכון שנלחמת בעת הצורך במי שלא מקבל את קיומה – וזה עניין גם של הימין וגם של השמאל, וזה יקרה אך ורק אם נקבל מדינת לאום נוספת בצידינו.
ישראל יכולה להיות אחרת אם נחליט שיהדות היא עניין לאומי של היסטוריה משותפת של עם ותרבות של קהילות ומסורת של דת – ולא רק מונופול של מפלגות חרדיות – וזה עניין גם של הימין וגם של השמאל.
ישראל יכולה להיות אחרת- מדינה שיש בה שיווין הזדמנויות אמיתי ושיווין בנטל בשרות צבאי בשרות לאומי או אזרחי וזה חשוב גם לימין וגם לשמאל.
ישראל יכולה להיות אחרת- מדינה שאזרחיה חיים בבטחה ולא מאוימים בביתם או על שפת הים, מדינה שנלחמת באלימות ובפשיעה כפי שהיא נלחמת בטרור.
ישראל יכולה להיות אחרת אם יונהגו בה לימודי ליבה של אזרחות, מתמטיקה, אנגלית בכל בתי הספר, על בסיס חזון משותף ומתן כלים לעתיד לתלמידי ישראל כולם - מרכז ופריפריה, דתיים חילונים, יהודים וערבים, שמאל וימין.
ישראל יכולה להמשיך ולהיות מדינת הלאום היהודי אם נבין שהרצון העז והמובן להחזיק בכל חלקי הארץ הזאת, אדמת אבותינו כולה, עלול להביא לאבדן זהותה היהודית של המדינה וזה מאיים גם על הימין וגם על השמאל.
אבל כדי שזה יקרה צריך להכריע וכדי שמישהו יכריע אזרחי ישראל צריכים שוב לצאת לכיכר וכולנו כאן הערב. חלקיכם הייתם כאן לפני 14 שנה. נמצאים כאן היום גם כאלה שעמדו אז בצד השני .
כולנו כאן גם כדי לזכור מנהיג אמיץ אבל לא רק כי רבין היה ראש ממשלה של כולנו אלא כי מדובר בעתיד של כולנו של עם ישראל כולו ימין שמאל ומרכז.
ודווקא בעת הזאת נדמה שיש המתייאשים, כשיש מי שאומר ש"אין עם מי לדבר" אז למה לטרוח והמציאות אכן מורכבת, אבל צריך לבחור האם המציאות והקשיים וההתנהלות הבעייתית של הצד השני יהוו התירוץ למחדל, הסיבה להרמת ידיים של עם ,או שנפעל לשנות את העתיד ובכוחנו לעשות זאת למרות קשיי מציאות .
זאת הבחירה בין הייאוש לתקווה ויש מי שהייאוש הזה נוח לו. ייאוש שאין בו עשייה או יוזמה. אני בחרתי בתקווה.
אני זוכרת גם את התחושה של אז, בצד התקווה לשלום, גם את החשש מהמחיר הקשה של ההסדר. אנחנו מוכרחים להבין היום את שהבין רבין אז, שבצד השני של מאזני העתיד שלנו - בצד מחיר ההסדר - יש מחיר כבד יותר. מחיר האי עשייה כבד יותר ממחיר היוזמה. לא תמיד רואים את מחיר אי העשייה מיד ,לעיתים הוא נמצא מתחת לפני השטח אבל תפקידינו לזהות אותו להתריע גם אם קולנו מפריע את הנוחות של אי הידיעה ושל עצימת העיניים . על ישראל ליזום ולא רק להתגונן ולהיסגר .
ורק ההבנה העמוקה הזאת שהזמן שעובר בלי הכרעה במעשים ולא רק במילים רע לישראל, רק ההבנה הזאת תייצר את היזומה את ההחלטה את הפעולות את השינוי ואת העתיד. וכל זה אפשרי- וכדי שזה יקרה אזרחי ישראל נמצאים היום בכיכר.
לפני 14 שנה הכיכר מלאה בהמונים שבאו כדי לחזק מנהיג שקיבל החלטה ושביקשו לתת לו את הכוח להמשיך . בכיכר הזאת יש הערב הרבה אמונה, הרבה תקווה והרבה כוח.
כאן נמצא מי שלא הרים ידיים, מי שלא נכנע. אני לא ויתרתי, אל תוותרו גם אתם - אנחנו לא נוותר. לא נוותר על החלום לא נוותר על התקווה לא נוותר על העתיד. העתיד של ישראל, העתיד של כולנו. לא מוותרים".