אחריהם מגיעים בן גביר וסמוטריץ'. הם רבים על משהו. הם תמיד רבים על משהו. מתיישבים על ספסלי האופוזיציה. איתם יחד מתיישבים באופוזיציה האלימות, הגזענות, החוקים שמבזים את אזרחי ישראל הערבים, ההתקפה הבוטה על בתי המשפט, על המשטרה, על מפקדי צה"ל, על חיילי צה"ל ביצהר, הקריאות לסירוב פקודה. כל הנסיון להפוך את ישראל למדינת הלכה.

ביבי מגיע באיחור. הוא נראה אפור מהרגיל, פתאום הגיל ניכר בו. יש לו קלסר עבה ביד. עורכי הדין נתנו לו. בפנים כל כתבי האישום, העדויות. כולל פרשת הצוללות. הוא מתיישב, מתחיל לקרוא.

בצד השני של המליאה מתארגנת הקואליציה החדשה. בני גנץ, גבי אשכנזי, בוגי, אורנה ברביבאי, מיקי חיימוביץ'. על השולחנות ניירות עבודה. חינוך, בריאות, בטחון, כלכלה. התוכנית הלאומית לטיפול ביוקר המחיה. התוכנית לטיפול בעצמאים. התוכנית לשיקום משרד החוץ והיחסים עם המפלגה הדמוקרטית, עם יהדות ארה"ב, עם אירופה. באים לעבוד. לא מחפשים ג'ובים, אין מקורבים לסדר להם איזה מכרז, לוקחים את הכסף שהפוליטיקאים הוציאו על עצמם ועל המפלגות שלהם – מעבירים אותו לילדים שלנו. לילדים שלכם.

כי זו הברירה בבחירות האלה. בסוף בסוף, אחרי כל הלכלוכים וההשמצות, יש את השאלה מי ינהל את המדינה, ולטובת מי הוא ינהל אותה. מצד אחד ראש ממשלה שנשאר בתפקיד שלוש שנים יותר מדי. שהפך לבן ערובה של סחטנים וקיצוניים בגלל הבעיות המשפטיות שלו. שהפקיר את האינטרסים של הציבור העובד והמשרת בשביל חוקי חסינות ויציאה מהכלא. או ממשלה הגונה, אזרחית, כלכלית, שתעבוד אצל הילדים שלנו. שמבינה שאין לה תפקיד אחר חוץ מהילדים שלנו.

תבחרו.