ככה שמים אותנו בקופסה הזו. אומרים לנו שגברים בוכים בכותל ובהלוויה של חברים שלהם. גברים לא הולכים לרופא. גברים לא מודים שכואב. עד היום אם אני מתחיל לבכות אני כל כך מתבייש בעצמי שאני עושה כל מה שאוכל כדי להפסיק.

אומרים "לגברים קשה לבקש עזרה", אבל זה לא מדויק. מלמדים אותנו לבקש עזרה כמו לתת הוראות: "אני צריך את הדבר הזה, אתה יכול לעזור לי איתו עד יום חמישי בשלוש?"
יותר קשה לבקש עזרה בלי זה. בלי גבולות. לבקש עזרה כמו להודות בפגיעות, להודות בנכות, במוגבלות. יותר קשה להודות בבלבול, או בורות, או תסכול.

אתה פותח את הטלוויזיה ואתה רואה גברים מבטאים כעס, או הומור, הם צוחקים, מדי פעם הם מחבקים אבל תמיד עם איזו דפיקה על הגב וכאפה לעורף. אני שונא חיבוקים כאלה. אני לא מחבק ככה. החיבוקים שלי עוטפים ומלטפים ומחממים ועושים הכול טוב למי שבתוכם. החיבוקים שלי מפסיקים את הכאב של הבת שלי ומרגיעים אותה ועוזרים לה לישון.

אתה לא רואה גברים מבטאים געגועים. אתה לא רואה את אבא של מואנה בראש ההר מסתכל לעבר האופק ובוכה כי הוא לא יודע איפה הבת שלו ואם היא אי פעם תחזור אליו, כי הוא לא יודע איפה היא ולמה היא ברחה מהאי ומה שלומה. אלו דברים שמוקדשים לאמהות. אמהות בוכות על הילדים שנרצחו, אבות יוצאים לנקום אותם. ככה זה.

מהרגע שאתה עוזב את החיבוק של ההורים שלך ומגיע לגן, מצמצמים אותך. את הבעות הפנים שלך, את המגע שמותר לך לבקש ולתת, את הרגשות שמותר לך להרגיש, ואחרי זה אומרים לך שאתה אשם, כי זה "עולם של גברים" וזה באחריותך. אתה צריך להקריב מי שאתה ומה שאתה ורק עבור אחרים, ואף פעם לא עבור עצמך; ואם אתה מדבר על פחד או בלבול או תסכול ילעגו לך. "תהיה גבר". "הכינור הכי קטן".

ואז אתה מתחבר לאינטרנט ומי שמדבר על התסכול והפחד שאתה מרגיש הם חבורות של גברים קטנים כמו Return of Kings וכל מיני בולשיט פשיסטי מיליטריסטי שמחליף תחושת אונים בכעס, והם מלמדים אותך את מי לשנוא (פמיניסטיות, יהודים, שמאלנים) ומוכרים לך סכינים גדולות וחולצות שחורות ומה שהם לא עושים זה להרחיב את המנעד של הבעות פנים ומגעים ורגשות שמותרים לך. הם עדיין רק מוכרים לך כעס ואלימות, אבל גם גאווה בלהיות גבר, ומי יודע, אולי זה מדבר אליך.

כי אחרת אתה צריך ללכת למשהו כמו אסל"י וללמוד שאתה צריך לפחד מזה שאתה כבר כי אתה מפחיד ומאיים וכדי להרגיש בטוחים אז כל הנשים וכל הטרנסג'נדרים וכל הלא אשכנזים וכל הקו'ירים הם רק צריכים מרחב בלעדיך, מרחב כל כך רחב ומכיל ומוגן שרק לגברים לבנים סיסג'נדרים סטרייטים אסור להיכנס אליו ובטח ובטח שאסור לך להרגיש גאווה כי גברים אחראים לכל המלחמות וכל האסונות וכל האלימות וחדירה זה אונס והכול יהיה יותר טוב אם רק נשים ישלטו ואין אהבה בעולם כמו אהבה של אימא. אז אתה הולך, כי מה הקטע בלהטמיע דיכוי כל כך שאתה מתחיל לשנוא את עצמך? עדיף בלי.

אז אתה נשאר בלי מילים. כי כל המילים שייכות או לשנאה מכאן או לשנאה מכאן, ואם אתה מדבר על פחד או חששות או תסכול מכך שהעולם משתנה ונראה פתאום שזה רע להיות אתה אז לועגים לך כי מה פתאום מותר לך להרגיש חשש או פחד? אתה בטוח מיזוגני שוביניסט שמרן מטריד מינית שנגד שיוויון וחופש וצדק חברתי. אז בסדר. אז תהיה פגום. תמצא את הפינה שלך, תוותר על כל השאר, ותוריש את זה הלאה.

אז לי היה מזל. היה לי מזל כי כאשר הייתי אובדני, ידעתי לבקש עזרה, ונפלתי על פסיכולוגית מופלאה שהצילה את חיי. היה לי מזל כי מצאתי במשחקי תפקידים גברים מכל מיני סוגים, גם רגישים, גם אמנותיים, גברים שהיו חזקים וידעו להקשיב ואולי לא ידעו לבטא רגשות בעצמם על עצמם, אבל בתוך המרחב המוגן של הסשן ידעו להמריא, והיה לי מקום להמציא בו כל גבר וכל רגש שארצה ולבטא אותם. היה לי מזל שידעתי לצלול למרחבים הלא טובים האלה וללמוד בכל זאת, ואז לצאת חזרה החוצה ולנסות לקחת מה שלמדתי ולהשתמש בו בחיים שלי, בזוגיות שלי, בהורות שלי, בהוראה שלי. אבל גם ראיתי פעם אחר פעם איך זה לא קל. איך הרבה יותר קל וטבעי פשוט להיכנע לכעס.

אבל אני עדיין מאמין. אני מאמין בעולם צודק יותר, עבור כולנו. עולם שבו גם אנחנו נהיה חופשיים יותר וחזקים יותר ובטוחים יותר. אני מאמין שאנחנו יכולים לבנות גבריות מוצלחת יותר, בלי לוותר על מה שהיא, אלא עם הרחבה של מה שהיא יכולה להיות.

ולכבוד יום הגבר, אני מברך אתכם, גברים מוצלחים שעוזרים לי ומלמדים אותי ואותם אני אוהב, חברים שלי ושותפים שלי, ואומר תודה.