הַבָּתִּים שֶׁעַל גְּדַת הַנָּהָר
נִתְלָשִׁים, נִסְחָפִים כְּמוֹ כְּלוּם.
זֶה לֹא סֶרֶט עַכְשָׁיו, יָפָתִי,
זֶה פִּגְעֵי מֶזֶג הָאֲוִיר.
מִי שֶׁנּוֹלָדִים כָּעֵת
עֲשׂוּיִים עוֹד לִזְכּוֹת לַחֲווֹת
נִסִּים וְנִפְלָאוֹת:
שַׁפַּעַת עוֹפוֹת, גִּשְׁמֵי זַלְעָפוֹת,
עוֹלָמוֹת מִתְכַּלִּים אֶל קִצָּם.
מִי שֶׁיַּאֲרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵינוּ
אוּלַי יִרְאוּ אֶת הַקֹּטֶב בְּלִי שֶׁלֶג
וְאֶת הַקַּרְחוֹן בְּלִי קֶרַח,
אֶת הָאִי שֶׁנֶּהְפַּךְ לִתְהוֹם
עָמֹק בְּתַחְתִּית הָאוֹקְיָנוֹס,
אֶת הָהָר בְּפִסְגַּת הָרֶכֶס
כְּשִׂרְטוֹן נִדָּח וְשָׁכוּחַ,
בְּלִי שָׂרִיד וָזֵכֶר לִכְמִיהָתִי
לְעֻגַּת רְצָפִים וּלְצַפַּחַת מַיִם.
בְּעֵינַי, עַל כָּל פָּנִים,
יָפִים מִכֹּל הֵם פָּנַיִךְ
בְּשָׁעָה שֶׁאַתְּ צוֹפָה אִתִּי
בְּחַדְשׁוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה.
כְּשֶׁמִּגְּדַת הַנָּהָר נִתְלָשִׁים הַבָּתִּים,
רַק בְּקֹשִׁי מַסְפִּיקִים יוֹשְׁבֵיהֶם
לִסְחֹב עַל גַּבָּם אֵיזוֹ סַבְתָּא זְקֵנָה
אוֹ לָשֵׂאת בְּחֵיקָם אֶת כַּלְבָּם הָאָהוּב.
וְאֵינֶנִּי תָּמֵהַּ עַל כָּךְ כְּלָל וּכְלָל
כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט בְּפָנַיִךְ, כַּלְבָּה:
נְגִיעָה אַחַת מִלְּשׁוֹנֵךְ שָׁוָה
יוֹתֵר מֵאֶלֶף מְלֻמָּדִים.
*
מתוך ספרו היפה: טבעות השנים (הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים)
הציור: The Mouth of Krishna. #196 - Albarrán Cabrera, 2016